הספר הורות בקלות
4 צעדים ליצירת משמעת חיובית ובריאה בבית

פוסטים אחרונים

סרטונים של יוכי דנחי

Facebook

"אמא שוב לא מבינה אותי"

Share on facebook
Share on twitter
Share on google
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on skype
Share on email
Share on print

קטע מיומנה של אפרת,

"אמא לא מבינה אותי! היום באתי מבית הספר וסיפרתי לאמא בבכי נורא ששוב חיה הסתודדה עם ציפי בכיתה, באמצע השיעור של המורה שולמית והן דיברו עלי, הן אפילו צחקו ואמא לא הקשיבה בכלל היא כל הזמן אומרת שאני קטנונית ושוב אנחנו רבות ושנמאס לה לשמוע את הברוגזים השטוטיים שלנו .ושאני אפסיק עם הדמיונות שלי.אולי זה נכון?! אני לא יודעת אך מה זה משנה?!   זהו! אז החלטתי שאני יותר לא אספר לה, אני רק אכתוב ביומן…אני באמת לא אספר לה, היא ממילא לא מבינה.."

מה גרם לאפרת להחליט החלטה כל כך משמעותית? האם זו תוצאה של מקרה אחד?

קורה לך שילד מגיע ושופך את כל "הצרות" שהיו בכיתה או בגן?

שוב יש מבחן והיא שוב לחוצה ומפחדת?

הילד בן ה-3 בנה מגדל קוביות והכל נפל והתפרק ומיד הוא מתחיל לבכות ולהשתולל … ואת חושבת לעצמך מה הוא רוצה? אף אחד לא עשה לו את זה, אף אחד אפילו לא היה בסביבה…

ואת אמא נחמדה שמיד מנסה להשתיק ולהרגיע באה בריצה ואומרת,

"לא קרה שום דבר!" שטויות, מה אתה בוכה על דבר כזה, בוא נבנה מחדש".

וכשביתך בת ה-14 שוב מתלוננת שיש מחר מבחן והיא לחוצה ומפחדת, איך את מגיבה? את מבינה? או שאת מיד נלחצת ומגיבה:

"מה יש לך לפחד? מה זה המבחן הראשון שלך? כל שבוע יש מבחן ואת מצליחה"

אבל ביתך לא נרגעת ושוב המקרה חוזר על עצמו.

 

כאשר ילד בא ומבטא את רגשותיו, שופך את אשר בליבו הוא מצפה לאוזניים שיקשיבו לו. הוא מצפה להבנה ולהסכמה.

כאשר אפרת החליטה יותר לא לשתף את אמה זו החלטה שנבעה מניסיונות מאכזבים, היא באה שיתפה את אמה במצוקות שלה מול חברותיה על מנת לשמוע הכלה, הצדקה לרגשות שלה ולקבל תמיכה רגשית מאמה.

ואמא של אפרת אכזבה אותה שוב ושוב בתגובותיה.

תגובות מסוג זה גרמו לאפרת להרגיש לא בטוחה ברגשותיה וממילא החליטה שאין היא תשתף יותר את אמה..

"אז מה עושים? האם להתייחס לכל שטות קטנה?" (שאלה אותי אמא אחת).

כן, להתייחס לכל שטות קטנה.

כאשר לילד בן 3 מתפרק מגדל קוביות שהשקיע בו כל כך הוא מרגיש בדיוק כמו שאת טרחת על מנת להכין עוגה ולבסוף העוגה לא עלתה, או שכחת לשים רכיב מסוים והיא לא הצליחה.

בואי ננסה לראות את ילדינו היקרים לנו מכל לפחות כמו החברה הכי טובה שלי האם גם עליה הייתי מתפרצת ואומרת "שטויות מה את בוכה על דבר כזה"?!..

בואי נשתדל לתת כבוד לקשיים של הילדים שלנו ולא משנה אם הן גדולים או קטנים בשבילם כל קושי הוא קושי לא פחות מהבעיות המטרידות אותנו המבוגרים. רגשות הילד מבטאים את עצמיותו ואת הצרכים שלו, זה הזמן להעניק להם תמיכה רגשית.

לא צריכים חוכמה נדירה כדי לדעת מה לענות לילד שלי,

מספיק להתבונן בו, להקשיב לו, לחבק אותו, נסי לשים את עצמך במקומו. הילדים לא מחפשים אצלנו פתרונות, להם יש את הפתרונות לעצמם, מאתנו הם רק צריכים הכלה, הקשבה, הבנה ומקום לפרוק ולספר.

בואי תאפשרי להם את זה, בוודאי שכל אמא רוצה טובת הילדים שלה ולעזור להם כמה שאפשר ופעמים אנו נלחצות וחושבות "איך אני אפתור לה את הבעיות…?" ואז אנו מגיבות מהמקום של הלחץ לעזור או מחוסר האונים.

זה כל כך פשוט,

מספיק שתגידי "חשבתי על מה שאמרת" או "כן אני יודעת שזה כואב ולא נעים"  "אני מבינה אותך, זה מאד טבעי להתרגש ממבחנים" וכו' את תראי שכשהם ירגישו את ההכלה שלך ואת ההזדהות והם לא יצטרכו פתרון, ברוב המקרים הם יסתדרו בעצמם.

כשאת מבינה ומכילה את מרוויחה קשר עם הילד ועם עולמו הפנימי ולא רק קשר טכני

והילד שלך ירוויח ביטחון , הרגשת אהבות פנימית והרגשה שמתחשבים בצרכים האמיתיים שלו.

בהצלחה!

Share on facebook
Share on twitter
Share on google
Share on linkedin
Share on email
Share on print

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *